סגרתי את רוב הרשתות החברתיות לפני חודשיים. עשיתי זאת גם בשביל עצמי, ובמיוחד כי לא התחשק לי להיחשף ל"ג'אנק" בזמן שאני מתמודד עם מה שאני מתמודד איתו. הסיבה הראשית להתכנסות הזו היא מצבו הבריאותי המידרדר של אבי, סוכרתי סוג 2 קטוע רגל, שצריך לעבור קטיעה נוספת.
בזמן הזה, ליוויתי במירכאות את הפוסטים שנכתבו סביב אב חולה שהלך לעולמו בפייסבוק של בועז כהן. כל פוסט שלו היה אגרוף בבטן. לא אגרוף של מייק טייסון, אגרוף עדין של החיים כשאתה רואה את האבא הכל-יכול שלך במיטת חוליו, ואתה למעשה הופך לאבא שלו במובן מסוים. אני כמובן משליך מהחוויה האישית שלי: אחרי השנה האחרונה, בה החלה ההידרדרות הגדולה במצבו של אבי, היה ברור שגם אמי זקוקה למרחב של נשימה. לכן, הפכתי למטפל העיקרי שלו.
אמא ואבא נפרדו זמנית לפני כחודש, כשהיא יצאה למסע של טיפול עצמי וצבירת כוחות מחודשים. כשראיתי אותה רוכנת אליו כדי לתת לו נשיקה לפני שיצאה מהבית, הפניתי לרגע מבט לצד השני כדי להסתיר את הדמעות האינסטנטיות והגוש בגרון שעלה בטורבו. לא כי אסור לבכות, כי לא רציתי שהם יראו שאני בוכה. זוג נשוי 41 שנה, עם כל הוויכוחים, הריבים, הקרעכצן, ועדיין – היא אוהבת את הגבר הזה כל כך. לראות אותו במצב שבו היא כבר לא יכולה להושיע, הכביד עליה עד שהיתה חייבת רגע של שקט לעצמה. ואפילו שאבא שלי הוא מהאבות הקלאסיים של פעם, שלא בוכים, הוא תמיד היה נמס כשזה קשור לאמא ואליי.
בערב של אותו יום ארגנתי שיחת וידיאו טלפונית בין שניהם, וזה הלך בערך כמו שאפשר לצפות בין שני אנשים חמודים שנולדו בשלהי שנות החמישים של המאה העשרים. ומאז שיחות כל שעה וחצי, שעתיים גג, עם הסניף של האינטרפול מוורשה: אכלת? שתית? ישנת? איך את מרגישה? כמה שאנחנו מתגעגעים אלייך. אני אסיר תודה על כך ששני האנשים הנפלאים האלה גידלו וחינכו אותי. הם נתנו לי את כל מה שביקשתי. הם לימדו אותי מה זו אהבה, באמת, במובן הטהור ביותר של המילה, בדרך הכי מופשטת.
אני אוהב מוסיקה, כמו רוב בני האנוש. וכמו רובם, יש שירים שמזכירים לי רגע מאוד ספציפי בזמן. "After The Love Has Gone" של ארת' וינד אנד פייר, למשל, מזכיר לי לילה מאוד ספציפי בצבא בנובמבר 2006, הייתי מאוהב נואשות בבחורה ששיחקה לי בלב כאילו היה מכונת ארקייד במרתף של גן העיר. נהגתי באופל אסטרה לבנה ידנית צבאית בעליות של העיר התחתית, זינוקים בעלייה כאילו אין מחר ובוכה. היא משום מה סיפרה לי שבחור אחר בא לבלות איתה את הלילה. לא היינו במערכת יחסים, אבל היה משהו ספיישל כזה, והייתי מאוהב בה ובכל זאת אהבה זה לא תמיד רציונלי גם כשלא נחמדים אלינו.
אני זורק קלאץ' ברכב הגרמני באיזה רמזור וברקע קול הקטיפה של מוריס וייט עליו השלום שר "For a while, to love was all we could do, we were young and new and your eyes were alive". מגיעים לפזמון והקול המלאכי של פיליפ ביילי מצטרף: After the love has gone, what used to be right is wrong, can love that's lost be found? והפסנתר והכינורות והלב והצמרמורות שרק מוסיקה יכולה לתת לך. אז הנה שיר שזורק אותי חזרה לגיל 20 וקצת.
ועוד שיר, "Hold Me Now" של תאומי תומפסון, מ-1984, השנה בה הוריי נפגשו. אמנם זה שיר פרידה, אבל הוא תמיד גרם לי לחשוב על שמעון פרס עם שיער מאפיר ועל אבא שלי נדלק על אמא שלי בדירה של אחיה, דוד שלי, בהרצליה, ומציע לה לצאת למסיבת פורים בקולוסיאום. היא לא אומרת כן ולא אומרת לא, הם נפגשים שם מבלי שקבעו, יכול להיות שגרייס ג'ונס גם היתה, אחרי שנה וארבעה חודשים הם בירח דבש בוונציה, אחרי תשעה חודשים ביום בו Rock Me Amadeus של פאלקו מקום ראשון ב-Billboard Hot 100, אני מגיח לאוויר העולם בניצוחו של הגניקולוג המחונן ד"ר שרגא וקסלר.
אמא אוהבת את השיר. היא זוכרת אותו מהתקופה בה היא פגשה את אבא. ובימים האלה אני שומע אותו שוב ושוב, ומתפרק שוב ושוב. כשאני שומע את השיר הזה, ל-4 דקות ו-45 שניות הם נמצאים שם בכניסה לקולוסיאום, בעיר ללא הפסקה, ובכל פעם שאני לוחץ פליי שוב – הם שוב שם, והם מתאהבים. והאהבה הזו נצחית, כמו השיר, וכמו המוסיקה, שבעיני היא הסוגה העליונה של האמנות, האמצעי הכי מזוקק שבאמצעותו אפשר לבטא רגש אנושי.
וכמה קשה היא אמפתיה. יש הרבה ממנה, אבל בסופו של דבר – מה זה עוזר? "לצערי, לצערנו, מצער לשמוע, אני משתתף בצערך, שלא תדעו עוד צער". גם אם הכוונות אמיתיות, וברור שאומרים את זה מאותו רציונל שבגללו אומרים "מה קורה" אחד לשני בלי באמת לרצות תשובה. מרטין בובר כתב שאם אנשים באמת היו עונים לשאלה "מה שלומך" אנשים היו קורסים. נדע עוד צער. החיים הם צער. החיים הם וולטשמרץ. החיים האמיתיים הם להרים את האבא החולה שלך מהרצפה.
המחשבה על עולם נטול-אבא היא משהו שאני לא יכול להגות בכלל. זה סוריאליסטי. אני אוהב לחשוב שאני אדם רציונלי, לכן אני מבין שגבר בן 68 עם מחלה כרונית שלא מסכימה עם קופסאות על גבי קופסאות של מרלבורו לייט שנדחסות לתוך יממה אחת, אני מבין שסיכוייו לעבור מן העולם גבוהים יותר מסיכויהם של בני 68 אחרים, שיהיו בריאים עד 120. וזה מצחיק קצת, עצוב קצת, כי 68 זה קצת פחות מחצי של 120. ידעתי תמיד שזה יקרה מתישהו.
בתקופה האחרונה הקפדתי לנסות ולדבר איתו לא רק על המחלה ועל כמה חרא ולא הוגן המצב שבו אנו נמצאים. שמעתי הרבה סיפורי אבא שרק אבות יודעים לספר. על מה הוא עשה ביום שבו נולדתי, על הפרופסור לכלכלה, יהודי מאוסטרליה עם שם משפחה שמזכיר שניצלים, שהוא מכר לו את הבית הראשון שלנו ברעננה כשהייתי בן שנה. על כלבת הזאב שהיתה לנו, על איך הוא עם הטנדר 4 על 4 טויוטה מהעבודה שלו ולקח את אח שלי מחורים שאפילו לא נמצאים על המפה בימי קורס הקצינים שלו. אבא שהושיב אותי על כתפיו כדי לראות את הזיקוקים ביום העצמאות, ועכשיו אני מנסה לעזור לו עד כמה שניתן במעברים מכיסא למיטה ומיטה לכורסא וחזור חלילה כדי שישמור על העצמאות המועטה שנותרה לו.
אבא הוא מהאבות של פעם, אלה שלא בוכים ולא מראים אמוציות. מהסוג של גרי קופר שטוני סופרנו סיפר עליהם לד"ר מלפי. הוא אמר לי שהפעם היחידה בחיים הבוגרים שלו שהוא בכה בה, היתה כשאני נולדתי. אני בוכה קצת יותר, לא הרבה, אבל אין לי בעיה עם זה. ואני עצוב כמו מלח שמנופף לשלום לאהובתו באיזה מזח בשחור-לבן בנמל בתחילת שנות הארבעים של המאה העשרים, כשוורה לין שרה ברקע "We’ll Meet Again".
